(הראיון נערך בשנת 2004 על ידי חנן כהן. הבלוג של קורינה הסופרת נמצא בכתובת notes.co.il/corinna)
חנן: השם שלך זה "קורינה הסופרת". אני רואה כאן ספרים שלך על המדף.
קורינה: "סודות" הוא הספר הרביעי, בפרוזה עכשווית ו"נופי הנפש" הוא החמישי - סיפורי ילדות דרמטיים. את הסיפור הראשון שלי פרסמתי ב-70. הספר הראשון, "כעין תשובה" יצא ב 73.
כתיבה במכונת כתיבה וזה קשה כי אני פרפקציוניסטית, אז כל דף צריך לחזור ולהדפיס אין סוף פעמים... באמת החיים היו מאד קשים עד שהגיע מעבד התמלילים.
ב-87 זכיתי למחשב הראשון.
חנן: אנחנו אומרים מחשבים וסופרת אבל למי שקורא ולא רואה אותך קשה להבין. בת כמה את?
קורינה: 18. תמיד. ממש לא חשוב.
חנן: כן חשוב, כי תמיד אומרים "אינטרנט ומחשבים זה לצעירים".
קורינה: 'צעיר' זה בראש. אמנם נולדה לי עכשיו הנכדה השלישית - אבל זה ההישג היחיד שהוא פרי הגיל...
העיסוק בגיל רלוואנטי רק כשאתה מציב לך גבולות. אני פוגשת נשים בנות 90 שיש להן בלוגים דעתנים. אין שום קשר בין גיל כרונולוגי למידת הפתיחות.
מכל מקום, בהמשך למדתי להכיר את האינטרנט וחמדתי.
באביב 2002 הקמתי הוצאה לאור והבנתי שכדי לעקוף את ההשתקה של התקשורת, אני צריכה אתר אינטרנט משל עצמי. חקרתי לעומק, התוודעתי לאמנות עיצוב האתרים, ועם תכנים ודמות מוכנה בראש ועל הנייר מצאתי בקיץ 2002 בסוף מי שיעשה לי אותו כמו שאני רוצה.
רק מה, הסתבר שכדי לעדכן אני צריכה לבקש עזרה מקצועית.
בספטמבר 2002 מצאתי בגארדיאן שיש דבר כזה, 'בלוג'. מייד הלכתי לאתר blogger.com ופתחתי שם בלוג. בימים ההם היו לבלוגר כמליון מנויים ושניים וחצי נותני תמיכה. העברית הייתה "על הפנים". יש כמאתיים שבעים אתרים נוספים שמציעים מקום להקמת בלוג וגם ביניהם לא מצאתי מי שיענה על צרכיי. ואז נודע ברבים שיש אתר חדש, לבלוגים בעברית בשם "רשימות".
פניתי, הוזמנתי ופתחתי את הבלוג העברי האמיתי שלי, תחת השם "סופרת, מוציאה לאור, הופכת עולמות." ככה יצאה לי הכותרת בלי לחשוב פעמיים ואני רואה שזו האמת, אין מה לעשות...
כסופרת, הבלוג בשבילי הוא כלי נפלא.
מתוך בחירה כל החיים שמרתי על איזוטריות. הבלוג הוא חשיפה תוך שליטה...
כתיבה לספר מאד מתכנסת פנימה. אפילו שאתה כותב נניח נון-פיקשן ואתה עושה מחקר וראיונות עם אנשים, אתה לא מדבר איתם על מה תכתוב, אתה מקשיב להם ולוקח הביתה את מה שהם אמרו ומעבד. תהליך הכתיבה הספרותית מתקיים כמונולוג בינך לבין עצמך. אף אחד לא שומע, מלבדך.
הכתיבה לבלוג בנויה על דיאלוגים. דיאלוג שלפני הכתיבה, בזמן הכתיבה.
חנן: הדיאלוג שקיים בכתיבה באינטרנט הוא הקישור. הכתיבה באינטרנט היא תמיד עם הפניה החוצה. את לא צריכה להכניס לטקסט את כל הטקסט שאת מתייחסת אליו אלא נותנת קישור החוצה ומי שרוצה, שיילך ויקרא. כל כתיבה היא שכבה נוספת על השכבות הקיימות, בלי צורך לצטט את כל מה שנכתב לפני.
קורינה: מה שנפלא כאן שזה לא רק חוסך מקום אלא גם מוסיף אמינות. יש כאן מהלך סיבובי של כתיבה, קישור והתייחסות.
חנן: מה שמוסיף לדיאלוגיות של הכתיבה של בלוג הוא האפשרות של הקוראים להוסיף הערות בצמוד לטקסט.
קורינה: ואז זאת שיחה רב-קולית שלא רק הכותב נוכח בה. בשבילי התגובות הן שיחה.
חנן: מה לך ולשינוי חברתי?
קורינה: מרגע שנולדתי לא הייתי אדם פאסיבי. הנסיבות של החיים, מלחמת העולם השניה, ודאי שלא עוזרים.
חנן: איפה נולדת?
קורינה: ברומניה. קרו כל מיני דברים לא נעימים במלחמה. בגיל תשע, עוד ברומניה שאחרי המלחמה, הצטרפתי לשומר הצעיר.
תמיד הרגשתי שצריך לשנות, להציב סימני שאלה. מהרגע שנולדתי הרגשתי ש"מה יגידו השכנים" היא לא הדרך שבה אני צריכה לחיות. איכפת לי כשרע ואני בטוחה שאפשר לשנות. ומה שמצאתי בארץ בכלל לא מצא חן בעיני.
כשעלינו, היינו שבועיים במחנה עולים, באוהלים, ברעננה ואז העבירו אותנו לגבעת עליה, ג'בליה, בדרום יפו. היינו 200 משפחות ראשונות. "הנחילו" לנו את הדירות של התושבים של יפו. גרשו גם את אלה שלא ברחו והכניסו לקטע ביפו, מוקף גדרות תיל מסביב.
חזרתי מביקור אצל בת דודה בקיבוץ ולא מצאתי את הוריי במחנה העולים. נתנו למישהו שיביא אותי ליפו. הלכנו ברגל מן התחנה המרכזית הישנה, כל הדרך מתחילת יפו עד גבעת עליה שבקצה, על גבול בת ים, ואני עברתי על פני גדרות התיל. באתי מגדרות התיל של קפריסין.
אחר כך פתחו את המחסנים עם החפצים והציוד של "הרכושנטוש" - של התושבים שהבטיחו לשמור להם , וחילקו לנו, שהיינו חסרי כל. אני זוכרת עד היום שהיתה שם בובה קטנה מבד, ישנה, מסכנה, אבל זה שבר את לבי שהיה אז בן שתים עשרה וחצי בערך.
בחרתי בהשומר הצעיר כי התנועה הזאת אמרה שהשינוי אפשרי. הלכתי לקיבוץ כי האמנתי בשינוי. במרוצת החיים ראיתי עד כמה שינוי מעוקר על ידי השתקה, גם השתקה שלא תדבר וגם השתקה שלא תדע. עכשיו, אחרי 50 שנה נפתחים ארכיונים ומתברר שדברים שהוצגו כקודש הקודשים היו פשוט שקרים.
חנן: אבל באיזה שהוא שלב עזבת את השינוי החברתי הממוסד.
קורינה: רציתי לעבוד על טרקטור וצחקו ממני. הלכתי לקיבוץ כדי לא להיות בתפקידים המסורתיים שההורים שלי הנחילו לי ואז אמרו לי שאני צריכה לעבוד או במטבח או עם ילדים או במתפרה.
חנן: בהתחלה אמרת שאת סופרת. את חשבת, קיווית, לשינוי חברתי כשאנשים יקראו את הספרים האלה?
קורינה: בעצם מי שמקווה הוא הסיפור. מקווה שאכתוב אמת. לא נותן לי מנוח אחרת...
חנן: אז איך זה קשור לשינוי חברתי?
קורינה: מן הצד שלי, הכתיבה עוזרת לשמור על התמימות. כללית, מלים מאד משפיעות עלינו בחיים.
חנן: את בעצם אומרת שהדרך שלך לשינוי חברתי היא להיות שונה בחברה.
קורינה: להיות נאמנה לעצמך ולא אחד מהעדר. לא אמרתי לעצמי "אני אכתוב ספרים כדי לשנות את החברה". פשוט כתבתי. לפני כמה זמן נסעתי באוטובוס הביתה ויושבת לידי בחורה והיא אומרת לי "את לא קורינה? הייתי בהרצאה שלך לפני שנה וקניתי את הספר ואני רוצה להגיד לך שהיתה שם שורה שהסבירה לי את כל החיים שלי". זה לא היה משהו פוליטי, אבל זה האיר לה מספיק כדי שישתנה אצלה משהו.
עכשיו תוך כדי השיחה אני מבינה שבלוג (וגם ספרות), הם המקומות שבהם אתה יכול להיות אחד יחיד, ועם אנשים. כלומר, אתה כאילו בתוך מסגרת אבל אתה נשאר עם הייחוד שלך. הרי ההגדרה הראשונית של בלוג היא, מקום שאף אחד לא יכול לערוך אותך. אתה העורך של עצמך, אתה בעל הבית, אף אחד לא אומר לך מה לכתוב ומה לא לכתוב. נפלא.
חנן: השוני הגדול בבלוג, עוד לפני שאנחנו מדברים על התכנים, זה שהוא מאפשר ליחידים להביע את הקול שלהם.
קורינה: וככל שאדם מביע את עצמו ולא חוזר כמו תוכי על מה שאחרים אומרים, יבואו יותר לקרוא אותו.
חנן: כשמדברים על שינוי חברתי, מדברים על שינוי מהותי של התנהלות או מדיניות בתשתית של החברה. אפשר אולי להגיד שהשינוי המהותי בבלוג זה שהוא מאפשר ליחידים לפרסם ולהביע את הקול הייחודי שלהם. בלי שום קשר לתכנים.
קורינה: הם מדברים על שינוי החברה ואני מדברת על שינוי חברתי, על שינוי אזרחי. כולם יודעים ששום שינוי לא יכול להתקיים בחברה אם הוא לא חל קודם ביחידים שמרכיבים את החברה. לא מספיק שאני אגיד "תעשה כך וכך". אם אני משנה אצלי, לא אתייאש, לא ארגיש חסרת ישע.
חנן: אני עכשיו מתחיל להבין את הכיוונים השונים בתפיסה של השינוי החברתי בין הראיה הארגונית של שתיל ובין הראיה שלך, שהם יכולים להיות משלימים. כי בעצם התפיסה של שתיל והארגונים היא שיש קבוצות שנפגעות ממעשי השלטון, דיכוי, השתקה, הפליה, הדרה, הזרה וכו'. מה שאנחנו מנסים לעשות הוא לעזור לארגונים לעמוד מול השלטונות לקבל את הזכויות שלהם או לעזור להעצמה שתאפשר לארגון לעמוד מול השלטונות. ולמעשה הבלוג בא מהכיוון של העצמה שאומר "הנה הכלי שבעזרתו אתה יכול להביע את הקול שלך ואף אחד לא יערוך אותך ואף אחד לא ישתיק אותך. כל מה שאתה צריך זה לדעת לכתוב, מחשב וחיבור לאינטרנט". זה הכיוון של ההעצמה הפרטית.
קורינה: נו, טוב, צריך גם לדעת לחשוב... אני הייתי שם, בעולם של הארגונים. הקמתי ארגון כי קרנות עוזרות רק לארגונים. בשבילי זו הייתה מיטת סדום. הקמתי את הארגון כי אמרו לי בשתי"ל שצריך להיות מלכ"ר, וזה היה נחמד ומגעיל וכולי כי זה לא הטבע שלי. מעולם לא שאבתי את הכוח שלי מקבוצה. יתכן ובשלב ראשוני הקבוצה מעניקה תחושה של כוח. הסכנה היא שנתקעים שם. שואבים את הכוח לא מבפנים, לא מתוך עצמך. הקבוצה מתפרקת אז אין כוח, רק ריקנות קיומית. הגורו הגדול נעלם, אז החסידים נותרים חסרי ישע. כותבים על הקירות נ-נח-נחמ-נחמן.
בכתיבה אתה יכול להיות אתה. להיות נאמנה לעצמי זה ערך שבלעדיו אני לא קיימת, שבלעדיו אין לי צורך לחיות.
אצל מרטין בובר ב"אור הגנוז" אומרים החסידים לר' משה אחד, "ממשה עד משה לא היה כמשה," ועל כך עונה להם הרב, "משה רבנו אחד היה, השם לא צריך שני משה רבנו."
למרבה הצער, הבלוג כמדיום הופך את הקול האישי שלי לקול ציבורי. ברגע שאתה כותב ומפרסם, אתה סמכות. אנשים מאולפים לא לדבר בגובה העיניים אחד עם השני. או שהם למעלה או שהם למטה.
חנן: מה שאת גם כן אומרת זה שהיום בחברה שלנו כשעדיין לא נכנסה הדמוקרטיזציה של הכתיבה ומי שכותב הוא סמכות. ולמרות שהבלוג מאפשר לכל אחד לכתוב, הוא יורש את הסמכותיות של הכתיבה בעיתון.
אז איך הבלוג יכול להיות כלי לשינוי חברתי?
קורינה: קודם כל, הוא כלי לשינוי מי שמנהלת אותו. ברגע שאת מתחיל לכתוב בלוג דעתן, ברגע שאת כותבת התייחסות עצמאית למציאות, לא לעיסה של מה שכותבים העיתונים, באותו רגע ומאותו רגע הבלוג משנה את הכותבת. אתה גדל אתו ולומד ומקבל אומץ להתבטא ואז גם ברחוב אתה תגיד את מה שאתה חושב.
מלכתחילה עבדתי בצורה אינטואיטיבית. ההארה הגדולה היתה לא רק לי, אלא לכל הבלוגוספרה, עם המקרה של טרנט לוט.
טרנט לוט היה (דגש על היה) עד לאחרונה מנהיג הרוב הרפובליקני בסנאט האמריקאי.
ב-1946, כשטרומן רץ לנשיאות מטעם הדמוקרטים, רץ מולו הרפובליקאי סטרום ת'רמונד שהיה מהדרום ושהפלטפורמה שלו היתה שלא צריך להעניק זכויות אזרח לשחורים. הוא לא זכה בנשיאות אבל זכה במירוץ מרטוני: בדצמבר 2003 הגיע לגיל 100. עשו לו מסיבה בוושינגטון, באו כל הסלתה ושמנה של הפוליטיקה הרפבוליקאית, וטרנט לוט, נאם שם ואמר "חבל שהוא לא נבחר. אם הוא היה נבחר אז, היה המצב ארצות הברית טוב לאין שיעור."
והתקשורת ככלל התייחסה אל זה כמשהו זניח כאילו "אמר אז אמר".
לא שאמר את זה סנטור בן מאה לא פעיל. אמר את זה ראש הרוב הרפובליקאי בסנאט.
אבל יש כיום באינטרנט אנשים מאד רציניים שכותבים בלוגים דעתנים שמבקרים אצלם 50,000 איש ביום, מיליונים בחודש, חלקם גם עיתונאים. אחד מהם כתב על הפרשה ואז בלוגרים אחרים התחילו לכתוב עד שהסערה התפשטה כאש בשדה קוצים. אחרי חמישה ימים הוזמן טרנט לוט לטלוויזיה, התנצל פעם והתנצל פעמיים ולא עזר לו, לא ירדו ממנו עד שהתפטר.
לא ידעתי מי זה לוט, חוץ מהתנ"ך, לא הבנתי על מה מדברים ועקבתי מרחוק.
אחרי ששמעתי שהוא התפטר, הייתי בהלם. בסוף ירד לי האסימון והבנתי שעם הבלוג אפשר לשנות. מאז הבלוגוספרה זקפה קומה , משהו. יש לנו כוח.
הלוואי עלינו בארץ.
היה איזה מקרה לאחרונה שנתנו פסק דין של עבודת שירות לקבוצה של גברברים שביצעו אונס קבוצתי בצעירה. למה נתנו להם עבודות שירות? כי הם מ"בית טוב ולא צריך לפגוע בעתיד שלהם". זה מקרה קלסי שבו בלוגוספרה לוחמנית יכולה להשפיע ולשנות. אין כאן שמאל וימין, הקונצנזוס קיים. אסור לעבור בשתיקה.
הבלוגוספרה יכולה להיות כלב שמירה שלא רק נובח אלא גם נושך וממריץ. את העיתונות יכולים לקנות ולתמרן ברכישת מודעות וביחצ"נים ומניפולציות של פוליטיקאים עד שהיא נאנסת ברצון. זה הדבר הגרוע ביותר בדמוקרטיה שהיא למעשה דיקטטורה - הצנזורה העצמית.
חנן: זאת אומרת שלמעשה העיתון כותב על מה שכולם מדברים עליו, אם יש הפגנה, אם יש הרבה אנשים, אז העיתון מסקר את זה והשלטון צריך להגיב ונוצרת דינאמיקה קטנה של אמירה ותגובה. ומה שאת אומרת זה שאם יש אוסף של קולות יחידים אז נצבר כח ואז זה יוצא לתקשורת.
קורינה: כשמישהו קורא את מה שאני כותבת ואומרים לי "אהה, אני לא לבד, לא רק אני חושב את זה!" אז הבלוג עשה את שלו. הבלוג מביא חשיפה וקשר בין האמת לבין האנשים. התקשורת הקיימת היא בעצם מחיצה בינך ובין האמת. המחיצה הזאת, יש בה מניפולאציה של מוסרי המידע. המון פעמים אתה רואה בעיתון הודעות לעיתונות של השלטון כאילו שזו האמת.
חנן: ואז את התחלת להפיץ את המסר...
קורינה: באותו רגע שנפל האסימון וראיתי שעדיין אין לנו כאן משהו כזה שיכול להפיל את לוט הסדומי, החלטתי לפתוח במפגשים ושיחות עם הקוראים והקוראות. יש הענות מצויינת. לא כולם ירוצו לכתוב בלוג, אבל ככל שההיענות תהיה יותר גדולה, הזרם יגבר.
חנן: תודההילא"י, המרכז הישראלי למען האומנויות היוצרות, נוסד ב-1984 ביוזמת הסופרת קורינה.
העמותה, שפעלה אחת עשרה שנים במעלות-תרשיחא ובמצפה-רמון, הציעה מקום למפגש של תרבות בין יהודים לערבים, כמו גם בין קבוצות וגילאים שונים בקהילה.
מאות סופרים, ציירים ומוסיקאים, ישראלים ואמנים מחו"ל, באו לשהות של שבועות אחדים ועד שלושה חודשים, במרוצתן עסקו ביצירתם ותרמו לקהילה בפעילות של תרבות וחינוך כגון ערבי קריאה, תערוכות, סדנאות, ומפגשים.
סיפור הילא"י מסופר בספר "מחלום לחלום" שבכתובים.
