תכנון והכרה ביישובים הבדואים בנגב

בנגב כ-30 כפרים בדואים לא מוכרים, כלומר כפרים שאינם מופיעים על מפת התכנון והבניה. מבחינת המדינה מדובר על כפרים שקופים, שאינם קיימים. תושבי הכפרים מואשמים בפלישה לא חוקית לשטח, ונגד בתיהם מוצאים צווי הריסה. זאת, על אף שלרוב הם גרים במרחבים, בהם חיו משפחותיהם משך דורות, או בקרקעות שהועברו אליהן על-ידי הממשל הצבאי לאחר קום המדינה.

הכפרים הבדואים הלא מוכרים לא זוכים לקבל מהמדינה שירותים מלאים להם זכאי כל אזרח, כגון שירותי בריאות וחינוך, אלא שירותים חלקיים בלבד. אין להם תשתיות מים, חשמל, פינוי אשפה, שלא לדבר על מדרכות וכבישים, תשתיות ביוב, גני משחקים, ועוד. רק במעטים מהכפרים הוקמו בתי ספר, גני ילדים ומרפאות. התושבים אינם זכאים לתכנן ולהקים מבנים כחוק. בנוסף, הם אינם שייכים לרשות מוניציפאלית, ולכן אינם יכולים ליטול חלק בבחירת המנהיגות, בתכנון היישוב ובקבלת ההחלטות.

מדיניות הממשלה מכוונת לעיור – מעבר מיישובים כפריים לערים קיימות. כתוצאה ממדיניות זו מעכבת הממשלה הכרה ביישובים חדשים, ובד-בבד מפעילה כוחות אכיפה מתוגברים לשם הריסת כל מבנה חדש בכפרים הבדואים הלא מוכרים. כמו כן הממשלה מונעת מאותם תושבים עיבוד שטחים חקלאיים, ולא מאפשרת הקצאות מים לחקלאות. פעולות אלה נעשות כאמצעי לחץ במטרה לכפות על תושבי הכפרים עקירה, ומעבר ליישובים העירוניים הקיימים.

מטרת פרויקט ההכרה בשתיל היא לקדם הכרה בכפרים הבדואים הלא מוכרים בנגב על ידי שילוב אסטרטגיות: ארגון ובניית הכוח הקהילתי, חיזוק ועדי היישובים, עבודת לובי וקידום המאבקים מול התקשורת.

שתיל מרכז את פורום הארגונים לצדק ושוויון לבדואים, ומלווה את פעולת הארגונים הפועלים בו; מחזק את ההנהגות המקומיות והאזוריות, מכשיר ומייעץ; מסייע בהובלת מאבקים של תושבי הכפרים למען הכרה ונגד תוכניות ממשלה הפוגעות בזכויותיהם ומעודד יוזמות שמציעות מדיניות אלטרנטיבית של הכרה, כגון "תכנון במקום".