פרדיגמת המחאה: כשהתקשורת מסקרת מאבקים חברתיים

ד״ר לילי בוקסמן-שבתאי מדברת על פרדיגמת המחאה, המבוססת על ספרו של טוד גיטלין, פעיל במחאת ויאטנם.

תקשורת ההמונים נוטה לתמוך בממסד ובסטטוס קוו, ובשל כך מסקרת פחות מחאות ששואפות לשינוי. כדי ליצור עניין ציבורי מחאות צריכות להמציא עצמן לאור מה שתקשורת ההמונים רואה כבעל ערך חדשותי.

המלכוד: יותר זמן אוויר מוקדש לפרובוקציות ולגימיקים – הפרות סדר ושיבוש, במקום למסרים שהמחאה רוצה להעביר.

המסגור התקשורתי תורם לדה לגיטימציה של המחאה, ויוצר הנגדה בין המוחים לדעת הקהל.

אלמנטים שיוצרים שחיקה ב"פרדיגת המחאה":

1. היררכיה בין מאבקים – מחאות נשים וסביבה מקבלות יותר סימפטיה ממחאות אתניות של קבוצות מיעוט.
2. הזדהות של עיתונאים – עיתונאים יכולים "לחצות את הקווים" בין עיתונאות לאקטיביזם, אך לרוב לא נמשך לאורך זמן
3. ‏קיטוב פוליטי – ריבוי כלי תקשורת סקטוריאליים המסקרים באופן שונה את המחאה
4. ‏רשתות חברתיות – עיתונות אזרחית המנציחה את הרגע, ובזכות הרשתות החברתיות הופכת עדות מצולמת לנחלת הכלל

מבוסס על וובינר שתיל: "הממשק בין צעירים, מחאות, והתקשורת: אתגרים והזדמנויות

מה המשמעות מבחינת אלו שמובילים מאבקים חברתיים?

זהו נושאים שיש אליהם יותר סימפטיה ציבורית. תעסקו בהם כ"תת" נושא מתוך הסוגיה הרחבה עליה נאבקים; זהו אנשי תקשורת ועיתונאים שמזוהים עם הערכים שלהם ותנו להם מידע שיש ברשותכם ויכול לסייע להם בהעמקה או להרחיב להם את נקודת המבט על הנושא; דאגו לסיקור מכל קצוות הקשת הפוליטית – עד כמה שניתן וכמובן, לסיקור מאסיבי ברשתות – שמדגיש את הסוגיה שהפרובוקציה נועדה לשרת