קפה רינגלבלום מסעדה חלבית כשרה שנמצאת בשכונת ד‘ בבאר שבע ומציעה חוויה של אוכל איכותי לצד תרומה לחברה על ידי יצירת מענה תעסוקתי ומקצועי לבני נוער בסיכון.
בית הקפה הוקם בשנת 2009 על ידי עמותת תור המדבר מיסודה של קהילת קמה ובסיוע של עיריית באר שבע. בשנת 2010 הצטרפה ’קרן דואליס להשקעות חברתיות‘ למיזם על מנת לקדם את העסק החברתי שיהיה בעל קיימות ארוכת טווח.
בקפה רינגלבלום פועלת תוכנית תעסוקתית-חברתית במסגרתה מועסקים כ-10 בני נוער בסיכון אשר מוכשרים להיות טבחים ומלצרים. כמו כן, לכל נער ונערה מותאמת תוכנית טיפולית פרטנית בהתאם ליעדים אישיים הנקבעים יחד עם העובדת הסוציאלית אשר מלווה את התוכנית הטיפולית- חינוכית. ייחודיות הפרויקט הינו במענה ההוליסטי המקיף את הנער/ה בכל תחומי החיים ומהווה עבורו/ה מסגרת חינוכית משמעותית, ובו בעת מאפשר לו להתפרנס בכבוד ולרכוש מקצוע מבוקש. כיום, אנו גאים ללוות את בוגרי הפרויקט, כארבעים צעירים במציאת עבודה, גיוס לצה“ל, לימודים אקדמיים ועוד.
בלה אלכסנדרוב – מנהלת עמותת תור המדבר
עסק חברתי מנסה לקדם מטרות חברתיות במקביל למטרות כלכליות.
Call יכול – בקשיים כלכליים, הכובד הכלכלי של העסקת מוגבלים מקשה מאד על קיימות כלכלית. מוצר או שירות חברתי תחת מודל עסקי. נוכל לייצר הכנסות אשר יממנו את המטרות החברתיות, המטרה היא לא להישען על פילנתרופיה.
עמותה הרוצה לייצר הכנסה שלאו דווקא מתקשרת ישירות למטרות החברתיות – בדרך כלל לא מצליחה. לעשות עסקים זה לא פשוט, אבל זה יכול להיות עוד דרך לגייס כסף. מנסים בארץ שעסק יהיה רווחי אבל עדיין עם מטרות חברתיות, לשים מגבלה חיצונית על המטרה הרווחית כדי לחזק את המטרה החברתית. לדגומה קפה רינגלבלום – יותר נוח להעסיק מלצרים מקצועיים ולא ילדים בסיכון, קשה, אבל מצליחים לשלב.
קהילת קמה – החליטו לעזוב את הנוער העובד, רצו להתערבב ברמה המקומית ולהתיישב בבאר שבע. מתוך חיבור ואהבה לנגב, אך גם רצון לא להקים יישוב חדש בחרו בבאר שבע. חיים חיי קהילה – ארוחות שישי, חגים, קרן ערבות סולידריות. מעורבים חברתית –כולם בקהילה עוסקים בדברים חברתיים. הקימו את תור המדבר – היא המנכלית. תור המדבר הקימו את קפה רינגלבלום.
למה הוקם בית הקפה?
הילדים לא באו לפעילויות במועדון שייצרו קהילת קמה כי היו צריכים לעבוד, היה חסר מקומות לצאת בשכונה ד', לא רצו בתור המדבר לסמוך על פילנתרופיה לבדה. ולכן הקימו את בית הקפה רינגלבלום, שמעסיק נוער בסיכון ועונה על שלוש הבעיות שצוינו לעיל.
בתחילה היו המון המון טעויות עסקיות, כשלים והפסדים. לאחר מכן עם הצטרפות קרן דואליס שעוזרים בהתנהלות העסקית.
הקימו חברה יחד – 50% מרינגלבלום של העמותה, 50% קרן דואליס.
התכנית מלווה 10 בני נוער בכל זמן נתון, ילדים שהרווחה מאשרת, מחוץ למערכת החינוך וכדומה. מלווים נערים במשך שנה בערך, עד גיוס. הצלחה אצל רוב הנערים – מתגייסים, עובד תחת מסגרת.
מבחינה עסקית קרובים לנקודת האיזון אבל עוד לא שם, כמו הרבה עסקים חברתיים.
אין הגדרה חוקתית של עסקים חברתיים בארץ, משלמים כמו עסק רגיל – ארנונה, מיסים וכו.
העלות החברתית גבוהה – בשביל שהתכנית תהיה משמעותית ותקבל עזרה מגורמים צריכים כמות משמעותית של נערים (10 ברינגלבלום) וכולם צריכים לעשות לפחות 2 משמרות בשבוע.
לוקחים נערים בסיכון שעובדים פחות טוב מעובדים מקצועיים – לוקח זמן להכשיר, עושים בעיות, יש להם בעיות בבית, צריכים ליווי צמוד. יש המון עלויות נלוות לעסק כזה, הרבה אתגרים כלכליים.
העסק חייב להחזיק את עצמו, אבל חייב גם להכשיר את הנערים.
ויויאן סילבר – מנכלית משותפת אג'יק מכון הנגב, קייטרינג נשות חורה
הפרויקט קיים 6 שנים, ומעסיק 18 נשים בדויות מבשלות 6000 ארוחות ביום במשך כל השנה. עובד מול מפעל ההזנה שלישראל, אשר נותן בטחון, אבל הם גם בלעדיים ויכולים ליצור בעיות.
התחיל כחלק מתכניות לפיתוח והעצמה של נשים בדאויות. החליטו לייעד את הפרויקט לנשים הכי מוחלשות בחרה הכי מוחלשת – נשים בדויות שנעזבו על ידי הבעלים שלהן ונשארו ללא עזרה או קצבה.
הגישה היא לא לנתח את הצרכים אלא להתמקד במה היכולות של הנשים. ללא השכלה, כמעט ללא עברית מה יכולות לעשות? לבשל למשל.
הממשלה החליטה שצריך 10 שנות לימוד בשביל לקבל תכנית הכשרה כלשהי על ידי המדינה, והנשים האלו לא מתאימות לקריטריונים.
החליטו להקים מטבח תעשייתי ולהכשיר את הנשים לבישול תעשייתי. החלו לבנות מטבח בעזרת כספים שגייסו. היו הרבה קשיים – תחילה קיבלו פחות ארוחות ממה שהבטיחו להם. גם קיבלו כסף רק לאחר 90 יום. קונים את כל המצרכים שלהם רק מספקים מקומיים, כולל הנהגים, כולם מחורה.
קרן דואליס עזרה להם להתייעל. וגם הגיע איש עסקים שמתעניין בביטחון תזונתי והחל לעזור להם.
קרן רש"י תמכה בהם להגדיל את המטבח ולהגיע ל10,000 ארוחות. בהמשך ויתרו על העיקרון של הסתמכות רק על רכש מקומי. היום מחזירים את כל ההלוואות באופן גורף. רש"י לא עמדו ביעד של להגיע ל10,000 ארוחות. כרגע העסק רווחי, ואפילו משקיע בתכנית לימודים של הנשים – משלמים להם 10% יותר מדמי אבטלה בשביל שיבואו ללמוד בקיץ.
לומדות עזרה ראשונה, טיפול בילדים, מחשבים, ניהול עסקי וכו'. כל הרווחים חוזרים לקהילה, בדרך כזו או אחרת. המיזם של הנשים בחורה רשום כחל"צ – חברה לתועלת הציבור.
דיון:
פיתוח כלכלי מגיע עם פיתוח חברתי קהילתי, זה עקרון בשתי היוזמות הללו. יש עסקים אשר יותר מתאימים להיות עסקים חברתיים – עסקים עם פחות סיכון (צחי), אבל אסור לשכוח את האימפקט החברתי (נגיד קייטרינג – אין הזמנות אין הוצאות – אבל גם אין טיפול בילדים בסיכון). עסק חברתי חייב להיות לו אימפקט חברתי משמעותי.
עסקים חברתיים כן נתמכים על ידי הרווחה, ברוב המקרים . נשאלת השאלה – האם אולי זה לא הכיוון הנכון? אולי זה לא טוב שיהיו כספים ממשלתיים בעסקים כאלה, אולי כן? השוואה של דואליס לכמה עולה נער בסיכון בתוך מערכת, כעובד, וכמה עולה כשהוא מחוץ למערכת – יתרונות ברורים לעסקים החברתיים והחיסכון הכלכלי בטיפול בילדים בסיכון.
בעיה שמי שמקים עסקים חברתיים הם יזמים חברתיים, ואין אנשי עסקים. בעיה נוספת שיש רגולציה מאד מאד לא תומכת (נגיד ועסק חברתי לא ישלם ארנונה או חשמל – אוויר לנשמה). המדינה צריכה להקים קרן השקעות בשביל עסקים חברתיים ולטפל בבעיות הרגולציה הקיימת היום. לפני זה עליה להגדיר מהו עסק חברתי, כדי שלא "יקחו טרמפ" על ההגדרה עסקים רווחיים. יש לנו אינטרס מיוחד (עסקים עם מטרות חברתיות במקביל לכלכליות) – וצריך להתאגד יחד.
