מה שמקובל לקרוא "פיתוח הנגב", כנראה לא עובד. כדי שיהיה פיתוח – יש לעשות את הדברים אחרת ולא "עוד מאותו דבר". על פי התפיסה של כלכלה מקומית מקיימת, קיים פער בין מה שנתפס בדרך כלל כפיתוח הנגב – בה"א הידיעה לבין מה שאנחנו חושבים שהוא פיתוח מקיים וראוי בנגב.
בבסיס התפיסות של פיתוח הנגב שהיו מקובלות עם היום עומדות שתי הנחות: בין פיתוח הנגב לפיתוח בנגב הראשונה: הנגב הוא מקום שצריך להעביר אליו אוכלוסיות. תכניות אחרונות אף מפליאות לעשות כשהן מכוונות כל כולן לחיזור ומשיכה של "אוכלוסיות איכותית מהמרכז". השנייה: הנגב הוא משאב לשימוש המדינה: למשל, מקור בלתי נדלה לכרייה של מחצבים ולפרויקטים כלכליים גדולים, בעידוד ממשלתי ובבעלות פרטית.
הנחות מוצא אלו גוררות אִתן החלטות בעלות השלכות בעייתיות מבחינה סביבתית, כלכלית וחברתית. די להסתכל בתכניות להקמת יישובים ולפיתוח המפעלים שמרכיבות את תכניות פיתוח הנגב, כדי לראות את הבעיות בהנחות אלו. ההנחה שיש למשוך אוכלוסיות חזקות, כי הקיימות חלשות, לא רק מחזקת תפיסות סטריאוטיפיות אלא גם יוצרת מדיניות פרבור (מלשון פרברים) מתמשך, לצד הזנחת יישובים קיימים – מוכרים ולא-מוכרים: עיירות פיתוח וכפרים בדואיים. ההנחה השנייה – שהנגב הוא מרחב ריק, ללא בעלים ועשיר – מעודדת חציבה מואצת של משאבי טבע והפניה של פעילות צבאית, אתרי פסולת ארציים ומפעלים מזהמים לנגב זוהי מדיניות המייצרת דילמה לכאורה בין בריאות וסביבה בריאה לבין תעסוקה שמענקי מדינה ומסעות פרסום מעצימים אותה הנחות המוצא הללו והמדיניות המבוססת עליהן מביאות לפיתוח שמשחזר את התלות של הנגב במרכז הפוליטי והכלכלי, את החולשה התעסוקתית והכלכלית היחסית של תושבי הנגב ולעיתים קרובות תוך פגיעה במשאבים הטבעיים, החברתיים והקהילתיים של התושבים.
מדיניות זו מתאפיינת ביצירת "דלי דולף": מצב שבו משאבי מדינה המיועדים להשקעה בנגב, אינם מגיעים באמת אליו ולאוכלוסיות המקומיות, שבו, למרות שהן המוטב המוצהר של מדיניות הפיתוח הנהנים העיקריים מזרם ההשקעות במסגרת מדיניות זו הן חברות עסקיות ארציות בעוד האוכלוסיות המקומיות נותרות עם "הטיפות הניתזות" ולעתים רבות אף משלמות מחיר בריאותי, סביבתי וחברתי גבוה.
פיתוח שעולה וצומח מהמקום תפיסת הפיתוח של כלכלה מקומית מקיימת מניחה פיתוח שעולה וצומח מהמקום: מהתארגנות רב—מִגזרית של בעלי עניין הפועלים להעצמת נכסים מקומיים. פיתוח נכון יהיה תמיד מעוגן ב"מקום" ובמקומי – בסביבה ובאוכלוסיות התושבים, כמו גם במאפיינים הייחודיים ובעושר המקומי שלהן. "מקומיות" משמעה להיות חלק ממרקם סביבתי-חברתי הנושא עִמו ידע, תפיסת זהות ובעלות על המקום. זהו פיתוח הקושר בין טיפוח מקומיות לצד פיתוח וקבלה שיעודדו התחדשות, למידה וסובלנות.
