מהניתוח עולה תמונה פרדוקסאלית: המועצה מקיימת דה-פקטו מדיניות של רכש מקומי, המשתקפת בעובדה שמתוך סך כל המכרזים שהמועצה פרסמה ונבדקו על ידינו, ב-%60 מהמכרזים שהוציאה הרשות זכו ספקים וקבלנים מהאזור. דא עקא, שוויים של כל המכרזים ”המקומיים“ מהווה %35 בלבד מתוך סך ההוצאה, כך שלמעשה ב-%60 מסך ההוצאות זכו ספקים שאינם מהאזור, ספקים ממרכז הארץ ו/או רשתות ארציות. בשני המקרים האחרונים, המשמעות היא שאחוז נכבד של המשאבים הציבוריים העומדים לרשות המועצה זרמו אל מחוץ לאזור הפעילות שלה, בעוד שאחוז קטן של המשאבים תרם לפעילות הכלכלית המקומית של תושבי המועצה וסביבתה.
ניתוח ההתקשרויות על פי המשתנים ”חלוקה ענפית“ ו“סוג ההתקשרות“, הראה שהגורם העיקרי לתמונה ריכוזית ופרדוקסאלית זו הוא מכרזי המסגרת המתאפיינים בהתקשרויות בהיקפים גדולים עם ספקים מן המרכז, על פי רוב כאלה שבוצעו באמצעות החברה למשק וכלכלה (המשכ“ל). בין השיקולים שהובילו את הרשות להתקשר עם ספקים וקבלנים מחוץ לאזור, הן באמצעות מכרזים מטעם הרשות והן במכרזי המשכ“ל, ניתן למנות: זמינות נמוכה של ספקים מקומיים מתאימים, מאפיינים ענפיים וכן שיקולים של ניהול סיכונים, לצד שיקולי מחיר.
פרדוקס המשתקף בתמונת הרכש של המועצה מייצג נאמנה תהליך מתמשך של כשל מבני הפועל לרעת עסקים מקומיים קטנים ובינונים באזורי פריפריה. כך, ספקים ארציים גדולים זוכים במכרזים, בעוד שספקים מקומיים, קטנים ובינוניים לא עומדים בסף הדרישות, אשר הופכות בתוך כך להיות נורמטיביות. השילוב בין מכרזי ענק, חסמים המוטמעים במכרזים פעם אחר פעם והיעדר הזדמנות לפריצה, דן את תקציב הרכש של רשויות מוניציפאליות רבות, ובכלל זה המקרה שלפנינו – של רשות המקדמת דה פקטו מדיניות של רכש מקומי – לדינאמיקה מתמדת של ”דליפה“. יוצא, אם כן, שחלק ניכר מהתקציב דולף החוצה, במקום לפרנס עסקים ואוכלוסיות מקומיות ואזוריות.
